כולם רצו הפרדה בכותל

January 16, 2018

פורסם ב"הארץ", 19.9.2017 (מקור)

 

בלב הוויכוח על עתיד הכותל המערבי בדורנו עומדת טענת מנהיגי הזרמים הליברליים, שהצבת המחיצה בכותל לאחר מלחמת ששת הימים היתה מחטף, שביטא "השתלטות" אורתודוקסית על הכותל, המנוגדת לרצון העם היהודי. אין לי יומרות להציע פתרון לסכסוך המורכב הזה, אך אני סבורה שהעובדות ההיסטוריות מפריכות טענה זאת.

 

הקבוצות הליברליות מביאות כסימוכין תמונות מתקופה מסוימת בזמן המנדט הבריטי, שבה נשים יהודיות, עטופות מכף רגל ועד ראש, נראות מתפללות בקבוצה נפרדת ללא מחיצה, לצד גברים בכותל המערבי. ואולם, תמונות אלו שיקפו תקופה קצרה בתולדות הכותל המערבי, בעיקר תחת שלטון המנדט הבריטי, שאסר הכנסת מחיצה על מנת לרצות את דרישות הערבים. פרעות תרפ"ט פרצו גם על רקע הכנסת מחיצה לכותל ביום הכיפורים של שנת 1928, בניגוד לנוהל שקבע המנדט. לעומת זאת, בארכיונים קיימות תמונות ועדויות רבות לכך, שבתקופה העותמאנית, בסוף המאה ה–19 ועם תחילת המאה ה–20, ככל שגדל היישוב היהודי בארץ — התרבו התפילות עם מחיצה בכותל. לפיכך, שאיפת העולם היהודי כולו בשנת 1929 היתה להשכין בכותל סדרי תפילה עם מחיצה בין גברים לנשים, תחת השגחת רב אורתודוקסי — רב הכותל מטעם הרבנות הראשית ומוסדות היישוב.

 

עובדה נוספת היא, שבתחילת המאה ה–20, באופן לא מפתיע, ד"ר פנחס כורש (סיירוס) אדלר — ראש התנועה הקונסרווטיבית, השותפה למאבק הרפורמים ו"נשות הכותל" נגד הלגיטימיות של המחיצה בכותל — הוא שריכז את המאבק למען הנהגת סדרי תפילה עם מחיצה בכותל. אדלר, שהיה גם נשיא בית המדרש לרבנים באמריקה וחוקר יהודי אמריקאי חשוב במדעי היהדות, מונה לייצג את העם היהודי בפני חבר הלאומים בשנת 1930. העולם היהודי הציוני האורתודוקסי והלא אורתודוקסי — לרבות הרב יהודה מאגנס, רב רפורמי ציוני, שצידד בהקמת מדינה דו־לאומית בא"י והיה נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית — תמכו במהלך זה, שכלל הנהגת תפילה עם מחיצה בין גברים ונשים ומינוי רב אורתודוקסי שיפקח על התפילות בכותל.

 

במסמך שהוגש לחבר הלאומים בשם העם היהודי, סקר אדלר את תולדותיו של הכותל המערבי. בעקבות התצהיר שניסח, נכתב בדצמבר 1930 בדו"ח של חבר הלאומים לבדיקת הזכויות והתביעות של מוסלמים ויהודים בנוגע לכותל: "היהודים טוענים בהתאם, כי השימוש בחפצים ותשמישי קדושה אלה, כגון ספסלים, מחיצות להפרדה בין גברים לנשים וארון קודש ובו ספרי תורה, מנורות, אגן לנטילת ידיים וכו' היה נפוץ וגם הותר על ידי השלטונות במקום זמן רב לפני המלחמה הגדולה (הכוונה למלחמת העולם הראשונה, מציינת המתרגמת יוכי רובינס). לפי טענות היהודים, מצב דברים זה צריך להישאר כפי שהוא ולהתקבע בחקיקה כסטטוס קוו וכזכויות הקיימות, שאליהן מתייחס סעיף 18 לכתב המנדט".

 

עמדה זו נתמכה לאורך שנים גם על ידי ראשי היישוב החילונים, על ידי מפלגות הפועלים ועל ידי הוועד הלאומי. למשל, ב–1912 פירסם עיתון "האחדות" של מפלגת פועלי ציון, שעם עורכיו נמנו בין היתר דוד בן־גוריון, יצחק בן־צבי ואשתו רחל ינאית, כי "האיסור על הספסלים ועל המחיצה אצל הכותל הוא חרפה לעם ישראל ולארץ ישראל".

 

גם האידיאולוגיה של התנועה הקונסרווטיבית בדורו של אדלר הזדהתה עם הרצון להנהיג את הכותל על פי מנהג אבות ואימהות משתי סיבות. האחת, שרבני ומנהיגי בית המדרש לרבנים קונסרווטיבים התפללו כולם עד שנות השמונים של המאה העשרים במניין עם מחיצה, וכך נהגו ברוב הקהילות הלא־אורתודוקסיות באירופה לפני השואה. ההיסטוריון יונתן סרנה חשף במחקרו, שחברי "ההיכל בהמבורג", בית הכנסת שהקמתו בראשית המאה ה–19 ציינה את ראשית התפילה הרפורמית, ויתרו בתחילת המאה ה–20 על תרומה של מיליון דולר (!) מתורם שדרש את ביטול המחיצה בתמורה לתרומתו. הם דבקו בישיבה נפרדת של גברים ונשים עד השואה.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload